יש גשר הולכי רגל אחד ברמת-גן שלפעמים אני חוצה. כשיש חושך אור הפנס שמעל נופל על אחד החיבורים של המלט. תמיד אני מחכה לשניה הזו של התיאום המושלם בינהם ותמיד עולה בי חיוך
תמיד גם עולה בי השאלה אם נפילת האור הזו מכוונת או שזה רק עניין של מזל.
לא משנה כמה אני אנסה להתרכז בתוכן של התפריט במסעדה, קודם אני אסתכל על הפונט, האיורים, הרקע ואעביר את היד לגעת בנייר בתקווה להרגיש טקסטורה. זה לא באמת חשוב אם הרוטב יהיה מעגבניות אדומות או ירוקות. גם ככה אני לא אוהבת פסטה. העיקר שהיא לא תהיה לבנה.
בחודשים האחרונים אני מחפשת עבודה ולפעמים מפנטזת על עבודה כזו של 8-5, לבוא - לשתות קפה – לשלוח כמה מיילים - ללכת לעניינים שלי.
לא להרגיש כל הזמן תסיסה באצבעות ומחויבות פנימית לפתוח את המחשב גם אחר-כך כדי לעבוד או רק להסתכל על פתרונות עיצוביים של אחרים או להקשיב לעוד הרצאה שמסבירה למה עיצוב המשרדים בצורתopen space היא טעות פטאלית.
תמיד כששואלים אותי "אבל מה זה אומר עיצוב???" אז אני עונה שזה הכל. וגם לא כלום. הרי אפשר בלעדיו. אבל, בינינו, לא ממש.
אי שם בכיתה ד' העיצוב הפך להיות הפילטר שלי לעולם. כל שאר הידע שאספתי בדרך יצוץ אחר-כך. קודם הראיה של הצבעים, מישוש הטקסטורות. כל השאר לא חשוב. אח"כ אפשר לשבת בשקט ולנסות להבין למה, איך וכמה ומה זה עושה- לי, לאחרים ולעור הפנים.
פתאום הבנתי. זה אבוד. אולי יום אחד אני אצליח לצאת מהעיצוב (=להתפרנס ממשהו אחר) אבל בחיים אני לא אצליח להוציא את תפיסת העולם הזו שנקראת 'עיצוב' ממני.
אבוד.
תמיד גם עולה בי השאלה אם נפילת האור הזו מכוונת או שזה רק עניין של מזל.
לא משנה כמה אני אנסה להתרכז בתוכן של התפריט במסעדה, קודם אני אסתכל על הפונט, האיורים, הרקע ואעביר את היד לגעת בנייר בתקווה להרגיש טקסטורה. זה לא באמת חשוב אם הרוטב יהיה מעגבניות אדומות או ירוקות. גם ככה אני לא אוהבת פסטה. העיקר שהיא לא תהיה לבנה.
בחודשים האחרונים אני מחפשת עבודה ולפעמים מפנטזת על עבודה כזו של 8-5, לבוא - לשתות קפה – לשלוח כמה מיילים - ללכת לעניינים שלי.
לא להרגיש כל הזמן תסיסה באצבעות ומחויבות פנימית לפתוח את המחשב גם אחר-כך כדי לעבוד או רק להסתכל על פתרונות עיצוביים של אחרים או להקשיב לעוד הרצאה שמסבירה למה עיצוב המשרדים בצורתopen space היא טעות פטאלית.
תמיד כששואלים אותי "אבל מה זה אומר עיצוב???" אז אני עונה שזה הכל. וגם לא כלום. הרי אפשר בלעדיו. אבל, בינינו, לא ממש.
אי שם בכיתה ד' העיצוב הפך להיות הפילטר שלי לעולם. כל שאר הידע שאספתי בדרך יצוץ אחר-כך. קודם הראיה של הצבעים, מישוש הטקסטורות. כל השאר לא חשוב. אח"כ אפשר לשבת בשקט ולנסות להבין למה, איך וכמה ומה זה עושה- לי, לאחרים ולעור הפנים.
פתאום הבנתי. זה אבוד. אולי יום אחד אני אצליח לצאת מהעיצוב (=להתפרנס ממשהו אחר) אבל בחיים אני לא אצליח להוציא את תפיסת העולם הזו שנקראת 'עיצוב' ממני.
אבוד.
