אני אתחיל מהסוף. אם היו לי K20$ אז הייתי קונה שולחן מגע. הייתי מעביר עליו את מרבית הזמן הפנוי שלי: מרשימת קניות ועריכת לו"ז שבועי, דרך משחקי פוסבול עם חברים וכלה בצפייה בסרטים בזמן ארוחת הערב.
לא הייתי קם מהשולחן הזה. אבל אין לי. ומאחר וכנראה גם לא יהיה לי בזמן הקרוב, אז אני נאלץ להסתפק באייפד חלקלק ונוצץ.
ולפני שמישהו קופץ שיש עוד טאבלטי מגע שם בחוץ, נכון, אבל הם לא אייפד.
נכון שרוב היום אני עם האייפון שלי אבל מה לעשות, לגודל יש ייתרונות! לעומת אחיו הקטן, לאייפד יש מרעה מגע עצום. אך מה שמצער לראות הוא שעדיין קיימות אפליקציות לאייפד שהן פשוט אפליקציות אייפון שמתחו אותם להתאים למסך (בטאבלטים מתחרים זה עוד יותר נפוץ). חברה, זה לא עובד! עם הגודל, באה אחראיות.
אחראיות של מיקסום נצול השטח. העולם שנפתח בפני בעלי הנדל"ן יכול לאפשר כל כך הרבה. ואני אתרכז באפשרויות האינטראקציה הנפתחות בפני מפתחים ומעצבים לטאבלטים.
אם האייפון פתח בפנינו עולם קסום של לגעת וללטף מסך זכוכית שקורים בו דברים, האינטראקציה נותרה בעיקר ביננו לבין המכשיר. תודו שקצת מעצבן להראות לחבר סרטון YOUTUBE על המסך כשאתה לא שותף לחווית הצפייה (איך תדע אם צחקתם מאותו דבר?!) גם להראות תמונה בארוחה משפחתית כשאמא שלי ואחותי רבות על מי תצפה בה קודם עשויה להיות חוויה מעיקה.
לאייפד יש את הפוטנציאל להקל בכל הקשור לחוויות משותפות – פשוט שמים אותו באמצע! זה מספיק. כולם רואים, כולם חווים ביחד. אנחנו כמעצבים ומפתחים צריכים לדאוג שהכל ילך חלק כשיותר מבן אדם אחד רוצה לגעת; כשצריך לתעדף מניפולציות וסדרי פעולה; כשעולה השאלה האם לאפשר יותר מאינטראקציה אחת או שמי שנגע קודם הוא השולט? יש המון מקום למשחק, יש המון מקום לגיוון החוויות שמספק אותו מסך המגע למספר משתמשים.
בתחום המשחקים ישנם ניצוצות של התקדמות. משחקים שבאייפון מאפשרים משחק של מספר משתתפים על אותו מכשיר – באייפד מאפשרים לשחקנים לשחק ביחד, אחד מול השני. משחקים כמו Glow Hockey ו- Fruit Ninja כבר מאפשרים זאת. ויש גם כאלה שייתכן ולקחו את זה רחוק מדי כמו MultiBong ל- 4 משתתפים (שעדיין נראה יותר נוח מלשחק בשניים באייפון...).
לא הייתי קם מהשולחן הזה. אבל אין לי. ומאחר וכנראה גם לא יהיה לי בזמן הקרוב, אז אני נאלץ להסתפק באייפד חלקלק ונוצץ.
ולפני שמישהו קופץ שיש עוד טאבלטי מגע שם בחוץ, נכון, אבל הם לא אייפד.
נכון שרוב היום אני עם האייפון שלי אבל מה לעשות, לגודל יש ייתרונות! לעומת אחיו הקטן, לאייפד יש מרעה מגע עצום. אך מה שמצער לראות הוא שעדיין קיימות אפליקציות לאייפד שהן פשוט אפליקציות אייפון שמתחו אותם להתאים למסך (בטאבלטים מתחרים זה עוד יותר נפוץ). חברה, זה לא עובד! עם הגודל, באה אחראיות.
אחראיות של מיקסום נצול השטח. העולם שנפתח בפני בעלי הנדל"ן יכול לאפשר כל כך הרבה. ואני אתרכז באפשרויות האינטראקציה הנפתחות בפני מפתחים ומעצבים לטאבלטים.
אם האייפון פתח בפנינו עולם קסום של לגעת וללטף מסך זכוכית שקורים בו דברים, האינטראקציה נותרה בעיקר ביננו לבין המכשיר. תודו שקצת מעצבן להראות לחבר סרטון YOUTUBE על המסך כשאתה לא שותף לחווית הצפייה (איך תדע אם צחקתם מאותו דבר?!) גם להראות תמונה בארוחה משפחתית כשאמא שלי ואחותי רבות על מי תצפה בה קודם עשויה להיות חוויה מעיקה.
לאייפד יש את הפוטנציאל להקל בכל הקשור לחוויות משותפות – פשוט שמים אותו באמצע! זה מספיק. כולם רואים, כולם חווים ביחד. אנחנו כמעצבים ומפתחים צריכים לדאוג שהכל ילך חלק כשיותר מבן אדם אחד רוצה לגעת; כשצריך לתעדף מניפולציות וסדרי פעולה; כשעולה השאלה האם לאפשר יותר מאינטראקציה אחת או שמי שנגע קודם הוא השולט? יש המון מקום למשחק, יש המון מקום לגיוון החוויות שמספק אותו מסך המגע למספר משתמשים.
בתחום המשחקים ישנם ניצוצות של התקדמות. משחקים שבאייפון מאפשרים משחק של מספר משתתפים על אותו מכשיר – באייפד מאפשרים לשחקנים לשחק ביחד, אחד מול השני. משחקים כמו Glow Hockey ו- Fruit Ninja כבר מאפשרים זאת. ויש גם כאלה שייתכן ולקחו את זה רחוק מדי כמו MultiBong ל- 4 משתתפים (שעדיין נראה יותר נוח מלשחק בשניים באייפון...).
http://vimeo.com/12483466
דוגמה מצויינת המדגימה את ייתרונות הגודל היא מונופול. לא מזמן שיחקתי עם חברה מונופול באייפון, ועל אף שנהניתי (וניצחתי) החוויה של להעביר את המכשיר בין אחד לשני ולהצטופף כדי לראות מה מתרחש על המסך היתה די מעצבנת. מונופול לאייפד כבר מזכיר יותר את המקור בכך שהוא פרוש בפני כולם בכל עת כך והם יכולים לראות מה מתרחש עליו.
http://itunes.apple.com/us/app/monopoly-for-ipad/id405622181?mt=8
דוגמה למשחק נוסף שהחכים לשווק משחק סימולטני של יותר ממשתתף אחד, וזאת על אף שלא היתה אופציה לכך בגרסת האייפון, הוא HARBOR MASTER. הגידול במקום מאפשר ל-4 ידיים ושני מוחות לתמרן הרבה יותר טוב.
http://itunes.apple.com/us/app/harbor-master-hd/id363658120?mt=8&ign-mpt=uo%3D4
צריך גם לדעת איך לעשות זאת. בהרבה משחקי שח-מט, למרות הנוחות שמאפשר המסך הגדול, לא בכולם יש התייחסות לשני השחקנים. Shredder Chess הוא דוגמה טובה למשחק שחמט שכן מתייחס לשני השחקנים וזאת בעזרת מיקום התפריט בצד הלוח והפניית הטקסטים לשחקן הרלבנטי.
http://itunes.apple.com/app/shredder-chess-for-ipad/id364900027?mt=8
לסיכום, מה שאני רוצה להגיד זה שיש פה שוק שעדיין לא מומש עד תום – חוויות מספר משתמשים בו זמנית (חממב"ז) באפליקציות טאבלטים. כמה נקודות למחשבה:
1.למתוח את המסך – BIG NO NO!
2.גם להוציא "סתם" גרסת HD של אותו משחק או אותה אפליקציה זה בזבוז...
3.כשמתכנים גרסת טאבלט צריך להתייחס לכל מחזור חיי האפליקציה/משחק – לדוגמה, אם צריך להקים משתמש לכל שחקן, אפשר שהתצוגה "תדבר" לכל אחת מפאות המסך במקום שייצטרכו לסובב את הטאבלט.
4.יש יותר מקום – כל אותם פיטצ'רים שזנחתם או החבאתם בפיתוח לאייפון (לדוגמה במעבר מהWEB) עכשיו חלקם יכולים לצאת לאור ולתפוס את מקומם על המסך.
5.והכי חשוב לזכור, שזה לא סתם גודל (מסך), זה גודל עם המון פוטנציאל!
דן אלמגור הינו מומחה UX בחברת אינקוד-הייפרה בעל נסיון באפיון ותכנון ממשקי WEB ואפליקציות מובייל.
1.למתוח את המסך – BIG NO NO!
2.גם להוציא "סתם" גרסת HD של אותו משחק או אותה אפליקציה זה בזבוז...
3.כשמתכנים גרסת טאבלט צריך להתייחס לכל מחזור חיי האפליקציה/משחק – לדוגמה, אם צריך להקים משתמש לכל שחקן, אפשר שהתצוגה "תדבר" לכל אחת מפאות המסך במקום שייצטרכו לסובב את הטאבלט.
4.יש יותר מקום – כל אותם פיטצ'רים שזנחתם או החבאתם בפיתוח לאייפון (לדוגמה במעבר מהWEB) עכשיו חלקם יכולים לצאת לאור ולתפוס את מקומם על המסך.
5.והכי חשוב לזכור, שזה לא סתם גודל (מסך), זה גודל עם המון פוטנציאל!
דן אלמגור הינו מומחה UX בחברת אינקוד-הייפרה בעל נסיון באפיון ותכנון ממשקי WEB ואפליקציות מובייל.
