בסוף יצא כסא

הולנדי ושוודי נפגשו על בר בפלורנטין ומיחדשו לתוך הלילה. בסוף יצא כסא.

אתם מכירים את זה שמתחיל רומן ממש טוב כשאחד הצדדים צריך לעזוב לארץ אחרת? (עבודה, משימה חשאית או סתם כי הוא חוזר למולדת שלו…) משהו במסתורין ובאי ההשגה הופך את העניין להרפתקאה מרגשת. כך הרגשתי עם ג’וי ואן ארבן מהצמד גודספיד.  שמעתי עליהם מזמן, אני מאוהבת בשפה הריהוטית פיסולית שהצמד המציא, ובכל זאת יצרנו קשר רק לאחר שג’וי הודיע לי (ולכולם בפייסבוק) שהוא עוזב את הארץ בסוף אפריל - חוזר חזרה למולדתו הלא היא - הולנד.

אז רגע לפני שאספר על שיחתי עם ג’וי אני רוצה לספר על עצמי: הנני מעצבת גרפית שהחלה לכתוב בלוג העוסק בטרנד המיחדוש. הבלוג מציג בכל פוסט מעצב אחד היוצר עם קשר לסביבה. אני פוגשת ומצלמת את המעצבים, ומפיצה את בשורתם בעולם. כאן תוכלו לראות פגישות נוספות שהיו לי
upcyclish.com
 

ובכן, ג’וי כפי שכתבתי הוא הולנדי, שהגיע לתל אביב בעקבות בת זוגו הישראלית. הוא נחת בפולרנטין, פתח פאב, וככה על הבר פגש את השותף לעתיד שלו: פין אלגרן, (שעזב לא מכבר חזרה לשבדיה, מולדתו).
שניהם מעצבים, הראשון למד אומנות חזותית וניחן בטמפרמנט פיסולי מתפרץ, השני למד עיצוב רהיטים וניחן ביסודיות בלתי מתפשרת של בעל מלאכה. שניהם יחד חולקים אהבה מטורפת, לצור משאריות עץ. ואלו נמצאו ברחובות פלונרטין בשפע, שלא נראה כמותו במחוזותיהם האירופאיים. היצירה מפסולת נעשית בעיקר כי החומר מספק להם מקור בלתי נדלה להשראה, ופחות מתוך אמונה באג’נדה סביבתית מטורפת. כמו בהרבה מקרים של יוצרים מפסולת גם כאן החומר מכתיב את הצורה. הם מפרקים את החומר מרכיבים אותו מחדש וזורמים איתו. הם יודעים שהם הולכים לעשות כסא אבל לא יודעים איך העניין יסתיים. ‪יוצאים לאילתור מסעיר, מעין ריקוד בשניים, שבסופו מתקבלים ‬ רהיטים שימושיים, אך מאוד ייחודיים וחד פעמיים. הם קוראים לזה סקיצות של חיים. ללא ספק בעולם העיצוב הישראלי, השפה שלהם ייחודית ובולטת מעל פני השטח. בפרוייקטים המסחריים שלהם: סצנת מסעדות השף המקומיות ומלונות הבוטיק, התהליך קצת שונה, הם נוהגים בכל זאת להתחיל מאיזה שהיא סקיצה (מישהו אמר לקוח)?

כשצללנו לתוך שיחה לגבי הטרנד ה”ירוק” הזה שמשתלט על כל תחומי החיים שלנו: מדע, תזונה, חינוך, עיצוב וכו’… ג’וי הדגיש את הנקודה המאוד נכונה בעיני לתחום העיצוב, שאם נכנסים יותר מדי למה נכון מבחינת כדור הארץ והסביבה ומה נכון אקולוגית, קשה מאוד לצאת מזה בצורה שלא תהיה צבועה, ועוד יותר קשה לצור כך בחופשיות. אז את האידיולוגיה נשאיר בצד ונתמקד בשפה העיצובית שג’וי ופין המציאו כאן בתל אביב, והיא מיושמת גם באסיה ובאירופה. בכל מקום אליו הם מגיעים, הם משתמשים בפסולת רחוב מקומית ובטכניקות עבודה וייצור האופייניות לו.

ולמה הוא עוזב אתם שואלים? זו היתה השאלה הראשונה שלי כי למרות הפייסבוק והאי-מיילים, ואפילו שפתחו לנו את השמיים ויש סיכוי יותר מסביר, שאני אצליח לטוס להולנד - עדיין הפרידה, הו הפרידה היא תמיד קשה…
אז בעיקר כי הם רוצים לפתח את העסק שלהם. וכאן - קטן (תנאי השוק), יקר (ריקי כהן-הצילו!) וצפוף (כולם כל כך מוכשרים). חוץ מזה אם ג’וי ופין ירצו להפגש אז טיסה מאמסטרדם לסטוקהולם היא עניין פשוט יותר מאשר טיסה מתל אביב לסטוקהולם. ואיך ג’וי אמר, מאוד משוחרר כאן, ופורה וקורה, אבל בסוף מדובר באי. אי מאוד יקר.

צודק!

יאללה,
Tot ziens

הפוסט נכתב ע"י מיכל ויטל אשרת, מעצבת וכותבת הבלוג upcyclish.com