לפני מספר חודשים סיימתי לעבוד על לוגו לקייטרינג בוטיק איכותי. אחת הבקשות של הלקוח היו להשתמש באלמנט אומנותי כמו איור או רישום. כשישבתי לעבוד על הלוגו הבנתי שאני רוצה להשתמש באיור של חומר גלם שמשתמשים בו בבישול, אך גם כזה שנראה טוב ומוסיף איזה שהוא ערך מוסף ללוגו. אחרי שעברתי על רשימה ארוכה של אפשרויות הגעתי לארטישוק.אכילת ארטישוק בעיני היתה תמיד והינה סוג של התעסקות חגיגית. אוכלים אותו אחרת מכל ירק אחר, מכינים לו רוטב מיוחד, אוכלים רק חלק קטן ממנו, יש טקס שלם סביב האכילה שלו עם תלישת העלים אחד אחד, טבילתם ברוטב ואכילה של קצה העלה. אז מגיעים לשכבה קוצית/פרוותית שמסתירה את החלק הכי טעים של הארטישוק - הלב שלו, בשרני ועסיסי, כזה שכייף "לנגב" איתו את שארית הרוטב.אבל לא רק הטקסיות סביב האכילה שלו הופכת את הארטישוק למועמד טוב ללוגו לקייטרינג אלא בעיקר המראה שלו. הארטישוק הוא פרח מרשים, עם שכבות על שכבות של עלי כותרת מתעגלים. יש בו אסטטיקה ויופי מעודנים, צבעוניות וכתמיות מקסימים.
כשהבנתי שאני צריכה לרשום ארטישוק קרה לי משהו נפלא... לפני 21 שנה (אאוץ'), הייתי סטודנטית לעיצוב גרפי ב"ויטל - המרכז ללימודי עיצוב ת"א", מה שבגילגולו הנוכחי מוכר כ"מחלקה לתקשורת חזותית" של שנקר.אחד הקורסים שהיו לנו אז היה קורס רישום. אחד הפרוייקטים במסגרת הקורס היה לרשום רישומים של ירקות שילוו ספר בישול דימיוני. אחד מהרישומים שרשמתי היה, ניחשתם נכון, של ארטישוק כמובן.אחוזת תזזית, לא בטוחה בכלל שאמצא אותם, עליתי לבוייעדם והתחלתי לנבור בתיקי העבודות המאובקים שאני שומרת מאז ומתמיד, בחיפושי אחר רישומי הירקות מלפני 21 שנה...מצאתי אותם! את הארטישוק, העגבנייה, החסה, תרמיל האפונה ורישום הקומפוזיציה של הכרוב הסגול, הבצל, הפלפל והעגבנייה. ואז קרה לי אותו דבר נפלא. קרה לי מה שקורה לי תמיד ברגעים כאלה שאני מחזיקה ביד משהו שלא ראיתי שנים. אני בוהה בנקודה בחלל ונזכרת (פלאשבק קוראים לזה?). חזרתי ליום ספציפי אחד, לשעות אחה"צ כשאני וחברה ללימודים יושבות בפינת האוכל בביתה, מניחות ירקות לפנינו ומתחילות לרשום בצבעי עפרון.
באותו אחה"צ בעודי רושמת את הירקות הרגשתי משהו עוצמתי. זו חוויה שנורא קשה לתאר אותה, אבל אני מניחה שכל מי שמתעסק ביצירה בחייו חווה אותה לפחות פעם אחת. זו תחושה שבה אתה, תוך כדי תהליך, מגלה כצופה מן הצד עד כמה מוצלח מה שאתה יוצר (ולא, לא ממקום שחצני אלא ממקום של גילוי זך ואמיתי בינך לבין עצמך). האדרנלין בגוף דוחף אותך להמשיך ולפצח את התהליך הזה, להמשיך ולהצליח להרשים את עצמך, וזו תחושת סיפוק ענקית! (בהיעדר מילה אחרת).
זה נכון שיכולות הרישום/ציור שלי הם אלו שבסופו של דבר הביאו אותי לבחור בלימודי העיצוב (ועל זה אפרט אולי בפוסט נפרד), אבל מאז הלימודים הם אינם חלק מכלי העבודה הקריאטיבית שלי.אז מעבר להיבט הנוסטלגי של הסיפור שלי, לתחושת שביעות הרצון שהרישום של הארטישוק שחיכה בסבלנות המון שנים, הוא רלוונטי גם היום ומתאים ללוגו לעסק, הגעתי להכרה שאני ממש, אבל ממש מתגעגעת לתחושת הגילוי הזו שליוותה אותי אז בתהליך הרישום.