את כרזת "הספסר אויבך הוא" אני זוכר היטב מעיון בספרי היסטוריה מימי ילדותי. בתחילה כרזה זו עניינה אותי בדרמטיות התיאטרלית שבה ובהיותה מסתורית ואפלה, אך במבט מעמיק יותר בסמליות הדימויים בכרזה זו ישנה התייחסות לדמות היהודי הגלותי, "האחר", העוסק בסחר בשוק השחור, ברמאות וגניבה ומוצג כאנטיתזה לדמות "הצבר" יליד הארץ, המוסרי, החסון ויפה התואר, העוסק בבניית הארץ ובהגנתה. מניתוח כרזה זו עלו בידי ממצאים אשר משווים את ההתייחסות לדמות היהודי הגלותי בכרזות מתקופת קום המדינה לדמות היהודי.
הרקע האפל והשחור המעניק אוירה ליילית אפלה וקודרת. הלילה מביא עימו הסתרה והפתעה הנוצרות מחשיכת הלילה ומעניקות במה לפושעים, גנבים ושודדים. הלילה נחשב לזמן מסוכן ביותר בעבר ובהווה. באיזורים רבים, לא מפותחים מחד וערים גדולות מאידך, מסוכן להסתובב בעת לילה ללא ליווי, מחשש לפשיעה. תחושת הסכנה יחד עם חוסר יכולת האבחנה שיוצרת חשכת הלילה גרמה להתפתחות אמונות הקיימות בתרבויות רבות במזיקים וביצורים כגון שדים, רוחות רפאים או ערפדים הפועלים כביכול, בעת הלילה. הלילה הוא גם זמנם של חיות לילה המותאמות לתנאי העדר אור, כעטלפים, עופות דורסים, חיות טרף וחרקים שונים.
זוג העיניים הפקוחות המביטות כלפי מטה מסמלות מעין גורם מפקח, מתבונן, שאי אפשר לחמוק ממנו. העיניים מסמלות את החוק בארץ, את השלטון ורשויות המס המפקחים אחר אכיפת החוק ואחראים לתפיסתם של מי שלא נענים לו ומנסים לכופף אותו. העיניים הגדולות והפקוחות המציצות מן האפילה מעבירות מסר של הפחדה ואיום כלפי מי שעוסק בהברחות לא חוקיות בשוק השחור וגם עבור מי שחושב להיכנס לתחום הזה.
תחת העיניים ישנן שתי אלומות אור הנראות כאילו יצאו מזרקור באפילה והן מאירות דמות גברית, החובשת כובע קסקט, מחזיקה בידיה נקניקים ושק על כתפה ורגליה בתנועת ריצה או התחמקות. הדמות הגברית האפלה בעלת אטריבוטים מוכרים בתרבות המערבית של דמות הגנב. לרוב הגנב יחבוש כובע שיטיל צל על עיניו או יחבוש מסכה להסתרת תווי פניו, בגדיו יהיו שחורים להסתרתו והסוואתו בשעות הלילה ובדרך כלל הוא יסחוב על גבו שק שלל. הגנב בכרזה אוחז בנוסף בידו הימנית בשני נקניקים, דבר המרמז שהוא גנב או עוסק בהברחה לא חוקית של מזון ומוצרים נוספים. תכונה נוספת השייכת לדמות הגנב-מבריח היא זריזותו וקלילות רגליו. בכרזה לפנינו מתואר "הגנב" בשעת מעשה תחת עיניי החוק, הוא מנסה לחמוק אך אין לו לאן.
המשטח המואר העגול שעליו עומד הגנב מזוהה עם תאורת רחוב לילית, פנס משטרתי המאיר באפילה וגם זרקור מעולם הבמה והתאטרון ("ספוט") אשר מאיר את הדמות הראשית ויוצר מעין פוקוס על איזור מסוים בבמה. אופן הארת דמות הגנב יוצרת בכרזה אוירה של תאטרון ושהגנב הוא "שחקן" בהצגה, כלומר השלטון מפקח עליך מלמעלה כמעט כמו השגחה אלוהית ולא ניתן לחמוק מעיניי החוק.
השימוש בפונט מחודד המזכיר את ה"צבי" בצבעי אדום על רקעי שחור ולבן בא להבהיר הזהרה מסכנה מחד גיסא ואיום מאידך גיסא.
דמות הפושע היהודי
דמות ה"גנב" בעל כובע הקסקט, האף המעוגל, מבנה הגוף העגלגל והצטיידותו במצרכי מזון מזכירה אף את דימוי היהודי החמדן והערמומי, שהיה שכיח בחומרי תעמולה אנטישמיים במקומות רבים באירופה בין שתי מלחמות העולם ובמיוחד במדינות תחת הכיבוש הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה. עם השנים התפתח המיתוס של היהודי הגנב והערמומי, שמבצע את פשעיו בחסות אפילת הלילה. התעמולה הנאצית הרבתה להשוות בין דמות היהודי לעכברושים המתרוצצים באפילה, מחפשים מזון ומעבירים מחלות מדבקות.
בתמונות המצורפות ניתן לזהות מהיכן בא מיתוס דמות "הגנב היהודי" . בשני הפוסטרים המצורפים דמות היהודי היא דמות אפלה המבצעת את פשעיה בחושך. בכרזה של מישל ז'קו, 1942 (תמונה1) מתקופת הכיבוש הנאצי בצרפת, דמות היהודי נראית כשחורה ומאיימת. היהודי מכונס בתוך מעיל שחור ארוך, לראשו כובע שחור עם שוליים ואפו הגדול מבצבץ מהמעיל. הוא מוצג כיצור טורף ליילי או כחולדה. נותר לדמיין מה היהודי מחביא בתוך מעילו. האם רכוש או אוכל גנוב, או שמא אולי סכין וגופה? כותרת הכרזה מאשימה אותו כרוצח בחשיכה, כלומר הוא לא רק גנב או מבריח אלא הוא ממש סכנה לשלום הציבור ולכן יש לסמנו ולזהותו.
בכרזתו של הנס שוויצר, 1943 היהודי מואשם כגורם למלחמה. גם כאן הוא מוצג כשמנמן, בעל שיער וגבות שחורות, אפו נשרי ומעוגל, גבו כפוף, הוא לובש מעיל או חליפה שחורה, ולראשו כובע צילינדר. הדמות נראית כשילוב בין פינגווין שחור לבין עכברוש (כף ידו ואצבעותיו מזכירות כף יד של חיה עם ציפורניים מאשר כף יד אנושית). כאן היהודי מוצג כדמות מפלצתית ודוחה בעלת סממנים קפיטליסטיים (חליפה וכובע צילינדר). הכרזה באה להמחיש שהיהודי הוא לא גנב קטן או דג רקק, אלא הוא הבעיה הראשית במצבו הכלכלי של העם הגרמני ובגלל היהודי "נכפתה" המלחמה. בכרזה היהודי מואשם בגרימה ליציאה למלחמה ולתוצאותיה בגלל "תכונותיו" כדמות אפלה, זדונית, תאבת בצע וכסף, ריקון הקופה הציבורית על ידו ושיעבוד מעמד הפועלים לטובת התעשרותו הפרטית.
בתקופת השואה, עם ריכוזם והרעבתם של יהודי אירופה בגטאות, נולד מיתוס נוסף לדמות היהודי וזו דמות "היהודי המבריח". אם לפני השואה היהודי הואשם כ"גנב הקופה הציבורית" וכדמות תאבת בצע ועוברת חוק, הפעם היהודי נאלץ להבריח או לבצע עסקאות בשוק השחור כדי להשיג מזון ולשרוד.
הספר "גיבורים ונואשים – 60 שנה למרד גטו וארשה" מתאר היטב את היווצרותו של המבריח היהודי: "הרעב וחוסר האונים הולידו את המבריחים. מעמד חדש בגטו וארשה. ככל שגברה המצוקה רבו המבריחים. במהלך 1942, העריך יו"ר היודנראט ביומן שכתב, שלמעלה מ-80 אחוזים מהמזון שנכנס לגטו, הגיעו באמצעות המבריחים. הדרך היחידה להציל את הגוועים מרעב.
היו שני סוגים שדל מבריחים בגטו: הראשונים היו המבריחים המקצועיים. לרוב אנשי העולם התחתון, עבריינים בעבר, שניצלו את קשריהם בחלק הארי כדי להקים מערך הברחה מתוחכם, כולל קשרים עם חלק משומרי הגטו – יהודים, פולנים וגרמנים – שידעו להעלים עין תמורת שוחד נאה.
הסוג השני היו המבריחים הפרטיים: יחידים, על פי רוב ילדים או נשים, שסיכנו כל יום את חייהם, עברו את החומה לצד הארי כדי למכור את הרכוש הדל שנותר בידיהם. השק הקטן שהצליחו להעביר לפנות ערב מעל החומה, ובו חצי כיכר לחם, תפוחי אדמה ספורים ומעט בצל, הציל לא אחת משפחה שלמה ממוות".
העין הרואה כל
העין היא אחד מאברי הגוף המבטאת מספר רחב מאוד של סמלים. העין מסמלת את ידיעת הכל, את האלוהות הצופה בכל, את כושר החזון האינטואיטיבי. תהליך הראייה הנעשה על ידי העין מייצג פעולה רוחנית ומסמל הבנה ותובנה. העין מקושרת בקשר הדוק לסמלי האור. היא מייצגת הארה, אור, ידע, דעת, הגנה, יציבות, הצמדות למטרה, אך גם את מוגבלותם
של הדברים הנראים. שתי עיניים מסמלות נורמליות פיזית ושיוויון רוחני, עין אחת היא סמל אמביוולנטי. מצד אחד, היא מסמלת את התת-אנושי (שכן שתי עיניים הן סמל לנורמליות אנושית) סמל לרשע, כמו אצל מפלצות חד עיניות בעלות כח הרס.
עיניים המציצות באפילת החשכה מסמלות ידיעת כל, עירנות ודריכות שאינה יודעת שינה, אי יכולת לשגות. מאידך ריבוי עיניים באפילה מציין גם ישויות דמוניות כמו השטן.
בתרבות מצרים העתיקה, "העין השמיימית", סמל ברור בהירוגליפים המכונה וודזה, מסמלת את "הוא אשר מזין את האש המקודשת או את תבונת האדם", אוזיריס. המצרים הקדמונים הגדירו את העין, את מעגל הקשתית עם עם נקודת האישון בתוכו כמרכז, כ"שמש שבפה". עינו של חורוס מייצגת הארה, עין הדעת. עינו וגבתו של חורוס מסמלים עוצמה וכח.
בתרבות יוון העתיקה העין מסמלת את אפולו כ"צופה הרקיעים", השמש, שהיא גם עינו של זאוס-יופיטר. באסלאם, "עין הלב" היא המרכז הרוחני, מושב האינטלקט האבסולוטי, ההארה. בבודהיזם העין מסמלת חכמה ואור. בתרבויות השומריות והשמיות העין מסמלת את "אדון העין המקודשת", והיא סמל לחכמה, לידיעת כל, לרוחב לב.
בסימבוליזם הנוצרי העין מסמלת את האל הרואה כל, כח, אור , ידיעת הכל, וכפי שאמר השליח מתי "אור הגוף הוא העין". שבע העיניים של האפוקליפסה הם שבע הרוחות של אלוהים. עין האלוהים בתוך משולש מסמלת אלוהות. עין בתוך משולש מוקף במעגל זוהר מסמלת את קדושתו הנצחית של האלוהות. בדולר האמריקני, ישנו שימוש בסמלי הבונים החופשיים כפירמידה (המציינת ידע וחכמה) ועינו הצופייה של האל, כסמלי האומה האמריקנית החדשה.
סיכום המסר תוך סיכום האמצעים האמנותיים
בכרזות התקופה "היהודי החדש" יוצג תמיד כיפה תואר ובלורית, שרירי ושזוף, איש עבודה, מגן הארץ, טוב לב ובעל אידאולוגיה וחזון סוציליסטי. אז מיהו אותו בחור נמוך ושמנמן הגונב מצרכי מזון בחשיכת הלילה בכרזת "הספסר אויבך הוא"?
המבריח השמנמן לא עונה על סממניו החיצוניים של הצבר הישראלי, אך הוא עונה במדויק לתיאור ולתכונות, שיוחסו לעולה החדש ובעיקר לניצולי השואה שהגיעו ארצה בימי קום המדינה. ניצולי השואה נתפסו בשנים אלה כמייצגים מובהקים של הגלות ותחלואיה. היהודי הניצול נושא עמו את כל התכונות שהזהות העברית החדשה עוצבה בניגוד שלהן: הוא נרדף, חסר בית, נשי, נתון לחסדי גויים ואחוז אימת שואה. הוא מאיים להעלות את המודחק ולהחזיר את הישראלי אל חיק היהודי. הוא נתפש כדמות ה"אחר" כדמות האחר. ילידי הארץ ראו בניצולים אנשים שהשואה עיוותה את נפשם ולימדה אותם לגנוב, לרמות ולעשוק.
הסטריאוטיפ השלילי של ניצול השואה מוצג היטב גם בקולנוע העלילתי והדוקומנטרי של שנות ה-40,50 של המאה הקודמת. בסרט "קריה נאמנה" (1953) מתוארת חבורת נערים ונערות ניצולי שואה ובראשה בחור בשם מקס, אשר מסרבת להשתלב בעבודת האדמה, דורשת תמורה כספית עבור כל מאמץ ומודדת בערמומיות כל רווח וכל נזק. הנערים משחקים בקלפים, מתבטלים, מתעללים זה בזה ומרמים זה את זה ואת מדריכיהם ובעת הצורך אף גונבים.
מעשים אלו סימנו את הנערים על פי תכונות "יהודיות" סטריאוטיפיות של ערמומיות, רמאות, עיסוק במסחר ובעסקי אוויר, פסיביות ובטלה. לאלו מצטרפות תכונות נוספות: הם אלימים, פראיים (מדומים לעתים לחיות פרא), אינם מקבלים על עצמם את הסדר והמשטר ומאיימים להרוס אותו ולהשליט במקומו כאוס.
כאשר אנו מביטים בכרזה ניתן להבחין בניגוד הדרמטי שבין דמות המבריח היהודי המנסה לחמוק בצידה הימנית התחתונה בכרזה, לעומת שתי העיניים הגדולות המצויות במרכזה. העיניים הגדולות הינן עיני החוק והסדר במדינה. התחושה היא כי המדינה היא מעל הכל ו"עיניה" מצויות בכל מקום. לא ניתן לחמוק מהחוק והעבריין שינסה לעסוק בשוק השחור בניגוד להלטת הממשלה ומדיניות הקיצוב הקשוחה של תחילת שנות החמישים, נידון לעונש כבד.
יחד עם זאת, כרזה זו, בדומה לכרזות התעמולה הנאציות האנטישמיות, מסמנת את הגורם לתחלואי החברה. הכרזה ממחישה ליליד הארץ מאיזה "טיפוס" עליו להיזהר ולא לעשות עסקים עמו ומצד שני מזהירה את ציבור העולים פן יהססו לסחור בשוק השחור.
לסיכום, כרזת "הספסר הוא אויבך" מסמלת עבורי את תהליך הקליטה הכושל של העולים החדשים ובעיקרם ניצולי השואה בתקופת קום המדינה. האמנם הכרזה עוסקת בבעיה הכלכלית בתקופת קום המדינה כאשר הונהג "משטר צנע" עקב מחסור תקציבי והוצאות גדולות לצורכי התקציב הצבאי, אספקת התצרוכת החיונית במחירים מסובסדים ומדיניות הפיתוח7, אך הסיפור האמיתי המסתתר מאחורי הכרזה הוא אי הבנת הניצולים וחוסר רגישות לסבלם ואובדנם. הכרזה מציגה פחד רב מ"האחר". החברה הישראלית באותם ימים מחקה בגסות את עברם וניסתה להפכם עם ירידתם מאניית המעפילים ל"צברים" מועילים.
נקודה נוספת למחשבה היא, שהאחים שמיר היו בעצמם עולים שעלו בשנת 1933 מלטביה והשתקעו בארץ ובשנת 1950 (שנת יצירת הכרזה) הם נחשבו לעולים ותיקים ביישוב היהודי בארץ. נראה שהאחים שמיר, כמו הממשל והחברה הישראלית באותם ימים, לא קיבלו בהבנה את שונותם של ניצולי השואה, שהגיעו ארצה ולא ששו לקבלם. האחים שמיר "סימנו" את אחיהם הניצולים והעולים כמועדים לפשיעה וכאחראיים לתחלואי החברה הישראלית, הצריכים להיכנס לתוך כור ההיתוך ולהיוולד כ"יהודים החדשים" ולהשאיר מאחוריהם את עברם.
"הספסר-אויבך הוא, השוק השחור-אסונך הוא!", האחים שמיר, 1955
מישל ז'קו, 1942, "יהודים רוצחים בחשכה"
הנס שוויצר, 1943, "הוא האשם במלחמה"
מבריח יהודי בגטו, מקור לא ידוע