מתן מלך
"החיים בינתיים"
תפקיד: מפיק בפועל
טריילר הסרט
ישראל/ 2012/ עלילתי/ 99 דקות/ עברית/ תרגום לאנגלית
השנה היא 2002. עיצומה של האינתיפאדה השנייה. מזה שנתיים חשופה החברה הישראלית לפיגועי התאבדות. הרוגים ופצועים רבים. מפלס החרדה בעלייה מתמדת. הצבא הישראלי חוזר לערי הגדה ולמחנות הפליטים בניסיון לעצור את הטרור המשתולל. שרשרת אינסופית של פעולות ותגובות משני הצדדים.
[color=#333333]הסרט מספר את סיפורה של רותי, אם יהודייה, שאינה מסוגלת יותר להתמודד עם המתח, הדאגה והחרדות. היא מחליטה להגן על משפחתה: עפר, חייל בן 20, נעה, מתבגרת בת 16 ויואל בעלה. הם מתעוררים משנת הצהריים של יום שישי לבית נעול ומנותק מתקשורת, מעין רחם שאמור להגן עליהם מהמוות האורב ברחובות ירושלים 2002.
מה יקרה בבית הירושלמי הסגור במשך סוף השבוע? "עד מתי?", שואלים אותה בני ביתה המופתעים. "עד שיהיה שלום", עונה רותי, שלא חשבה ופעלה רק מתוך אינסטינקט אימהי טבעי להגן על משפחתה. האם רותי איבדה את שפיותה? או שמא היא אמא אמיצה שמסרבת להשלים עם מה שנתפס בעיני כולנו כנורמאלי?
במהלך סוף השבוע הארוך, האינטימי והקלסטרופובי, רותי לומדת על הצורך לשחרר, על אימהות ועל אהבה.
הבחירה הקיצונית והבלתי ריאליסטית, שרותי מבצעת בסרט, מאפשרת לבחון את מצבנו הקיומי ולתהות על שאלות יסוד הכרוכות בו. אנו חיים באופן מתמשך בתוך חברה מכונסת ומבוצרת, שמסתגרת מפני המרחב הסובב אותה, מתוך תחושת חרדה קיומית מתמדת. לצד הכמיהה לשלום, האמונה ביכולת להגשימו מתפוגגת בקרב חלקים הולכים וגדלים בתוכנו. ניתנת העדפה ברורה לצורך הבסיסי להגן על הילדים. המציאות הקשה מסביב ותקופת השירות הצבאי בפרט, מונעים מהורים את מימוש יצר ההגנה הטבעי על ילדיהם.
בימוי והפקה: ענר פרמינגר[/color]
השנה היא 2002. עיצומה של האינתיפאדה השנייה. מזה שנתיים חשופה החברה הישראלית לפיגועי התאבדות. הרוגים ופצועים רבים. מפלס החרדה בעלייה מתמדת. הצבא הישראלי חוזר לערי הגדה ולמחנות הפליטים בניסיון לעצור את הטרור המשתולל. שרשרת אינסופית של פעולות ותגובות משני הצדדים.
[color=#333333]הסרט מספר את סיפורה של רותי, אם יהודייה, שאינה מסוגלת יותר להתמודד עם המתח, הדאגה והחרדות. היא מחליטה להגן על משפחתה: עפר, חייל בן 20, נעה, מתבגרת בת 16 ויואל בעלה. הם מתעוררים משנת הצהריים של יום שישי לבית נעול ומנותק מתקשורת, מעין רחם שאמור להגן עליהם מהמוות האורב ברחובות ירושלים 2002.
מה יקרה בבית הירושלמי הסגור במשך סוף השבוע? "עד מתי?", שואלים אותה בני ביתה המופתעים. "עד שיהיה שלום", עונה רותי, שלא חשבה ופעלה רק מתוך אינסטינקט אימהי טבעי להגן על משפחתה. האם רותי איבדה את שפיותה? או שמא היא אמא אמיצה שמסרבת להשלים עם מה שנתפס בעיני כולנו כנורמאלי?
במהלך סוף השבוע הארוך, האינטימי והקלסטרופובי, רותי לומדת על הצורך לשחרר, על אימהות ועל אהבה.
הבחירה הקיצונית והבלתי ריאליסטית, שרותי מבצעת בסרט, מאפשרת לבחון את מצבנו הקיומי ולתהות על שאלות יסוד הכרוכות בו. אנו חיים באופן מתמשך בתוך חברה מכונסת ומבוצרת, שמסתגרת מפני המרחב הסובב אותה, מתוך תחושת חרדה קיומית מתמדת. לצד הכמיהה לשלום, האמונה ביכולת להגשימו מתפוגגת בקרב חלקים הולכים וגדלים בתוכנו. ניתנת העדפה ברורה לצורך הבסיסי להגן על הילדים. המציאות הקשה מסביב ותקופת השירות הצבאי בפרט, מונעים מהורים את מימוש יצר ההגנה הטבעי על ילדיהם.
בימוי והפקה: ענר פרמינגר[/color]
הפוסט הוסף לקריאייטיב בלוג בהצלחה
הדיווח נשלח בהצלחה
הדיווח לא נשלח בהצלחה, אנא נסה שנית
אנא רשום תגובה...
האם ברצונך לבצע את פעולה
האם ברצונך להמשיך בפעולה?