מסעותיו של אבא קריאייטיבי בעולם הפרסום

בשבועות הקודמים כתבתי לכם אני, וכתבה לכם אמא קריאייטיבית נוספת והיום כותב לכם, אבא קריאייטיבי, על חוויותיו בעולם הפרסום כהורה

עבדתי במשרדי פרסום במשך 5 שנים והייתי די מרוצה בסך הכל. התקדמתי מהר בתפקידים בתוך המשרד וקבלתי יותר אחריות ויותר עניין והרבה הערכה.

אפילו התגברתי על תחושת ההחמצה של כל הימים שטופי השמש והשמיים הכחולים והעננים וכל המקומות היפים שיכולתי להיות בהם - במקום לצאת הביתה אחרי השקיעה ולשבת כל היום במשרד מול מחשב ולנצל את מיטב הכשרון שלי כדי למכור דברים שאני רחוק מלהאמין בהם.

המצב השתנה כשהבן שלי נולד. בחצי שנה הראשונה הסתדרתי עם שני ימים "קצרים" בשבוע שבהם יצאתי בחמש בערב הביתה. הבעיה היתה שאשתי לשעבר השתגעה לעיתים בבית אחרי יום שלם עם התינוק והיו פעמים שהייתי מוכרח לחזור הביתה גם באמצע היום. יכול להיות שהייתי צריך להבהיר לה שאני פשוט לא מסוגל לצאת מעבודה כמו שלי באמצע היום, אבל זה לא היה נכון.
 

הרגע המכריע התרחש באחת הפעמים האלה כשהיא בקשה שאגיע לעזור לה כמה שיותר מהר ובקשתי לצאת, אבל האחראית על הסטטוס אמרה לי שאני מוכרח לסיים את הבאנר שעבדתי עליו, כאילו שזה מקרה של חיים ומוות. באותו רגע סדר העדיפות שלי התארגן מחדש והבנתי שאני לא יכול להמשיך לעבוד במתכונת הזאת.
 

הברירה היחידה שלי היתה לעבור להיות עצמאי. המעבר לא היה קל והיה מלווה בהרבה חששות. העיקרית שבהן היה בטחון כלכלי, מאוד מפחיד לוותר על משכורת קבועה. אבל ידעתי שאם לא אצליח תמיד אוכל לחזור לעבוד בתור שכיר.

ההתחלה לא היתה קלה, נאלצתי ללוות כסף מההורים, היו הרבה דאגות וחרדות, אבל לאט לאט הצלחתי להבין איך העסק עובד ולהתמודד עם כל הבירוקרטיה וגיליתי שהרבה יותר רווחי לי לעבוד בצורה כזאת.
 

כיום אני עובד מהרגע שאני קם ועד רבע לארבע, כשאני מוציא את הבן שלי מהגן. לעיתים אני עובד גם בלילה אם יש צורך ואני מרגיש שזה יותר נוח ושקט לי.

אני מרוויח כמעט פי שתיים מאשר בשיא תקופת השכירות שלי ומצליח גם להתמודד עם המניה דיפרסיה של תקופות עומס מול תקופת של חוסר עבודה.
 
 
אני מתאר לעצמי שזה לא בדיוק משרת את המטרה של קידום משרות מותאמות לשכירים, כי הפתרון שאני מצאתי שונה, אני גם לא חושב שהייתי מסוגל כרגע לחזור לעבוד בתור שכיר בשעות סבירות, אבל זה בסדר, כי הפתרון שלי גם לא מתאים לכל אחד.

 
בכל אופן, אשמח אם היחס לעובדים בעלי ילדים ישתנה ותהיה הבנה שהכל תלוי בהורה עצמו ובהכרה שלו שהוא זה שמחליט איפה עובר הגבול.

הלחץ לעבוד יותר שעות תמיד יגיע מלמעלה לא משנה מה תהיה המכסה היומית או רמת החריצות של העובד. אין דרך לנצח את המרוץ הזה וההפסד הוא עצום - אין ספור שעות של בילוי זמן עם הילדים או אפילו סתם בטלה או מנוחה. גם ככה מותר ואפשר להתפרנס. לסיכום - לו"ז ריאלי הוא לו"ז הומאני."
 
 

ספר לנו קצת על הדרג הניהולי (AKA הבוסים שלך) והיחס שלהם להורות:

בסה"כ הכל החברה האחרונה שבה עבדתי, היתה מאוד ידידותית לעובד. ללא שעות מטורפות של אחרי שבע או שמונה בערב. אבל עדיין לפעמים גם לעבוד עד שבע בערב כל יום זה יותר מדי לאבא או אמא טריים.
 

כמה אתה חש את הצורך "לכפר" על היותך אבא במהלך יום עבודה?

בתור שכיר או בתור פרילאנסר שנותן שעות במשרדי פרסום מעולם לא הרגשתי אשם על היותי אבא. תמיד עשיתי את העבודה שלי ביעילות וחריצות עד שהגיע השעה שלי לצאת, גם אם זה לפני כל שאר העובדים הרווקים או נטולי הילדים. אין שיויון בין העובדים מהבחינה הזאת כמו שאין שיויון ברמת היכולות והכשרון של העובדים. אני מאמין שכל אחד צריך להאמין בעצמו ולדרוש מה שמגיע לו, בין אם זה שכר ובין אם זה ללכת הביתה מוקדם.
 
 

ארוחת צהרים: קופסא מהבית על המחשב כדי לעבוד עוד קצת, או לאנצ' בחוץ עם החברים?

דווקא בתור עצמאי אני אוכל ארוחות צהרים בבית מול המחשב, בתור שכיר תמיד הקפדתי לעשות הפסקת צהרים ארוכה בחדר האוכל של המשרד. ובתור פרילאנסר במשרד אני עדיין עושה הפסקת צהרים כי אני יודע שזה מגיע לי וזה כלול בשעות שעליהן משלמים לי אבל אני לא נשאר לפטפט אחרי האוכל כי אני יודע שהזמן שלי יקר.

השלמת עבודה מהבית BIG NO NO או נו בסדר, תביאו...

מעולם לא, גם בתור שכיר, אלא אם כן זה בתשלום נוסף

ושאלת השאלות, בוא תסביר למעסיקים למה עדיין שווה לכם להעסיק הורים, למרות הקושי:

עיקר העניין לדעתי הוא לזכור שיש לך ערך וירצו אותך גם אם תתעקש לעבוד פחות שעות. יעריכו אותך יותר אם לא תראה בעצמך סחבה שניתן לעשות איתה מה שרוצים. אם אתה מוכשר מספיק וחרוץ מספיק תדרוש את התנאים שמגיעים לך.
גם אני אבא, וגם אני עוד מספר בתעשייה.