אדוה ליטביץ

היינו הך

בשלהי שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, רדיפת הנאצים היתה בשיאה ונעשו פעולות אינטנסיביות בניסיון ללכוד ולהביא לדין פושעי מלחמה.

הידועה מבינהן היא לכידתו של אדולף אייכמן בשנת 1960. באותה שנה נכשל ניסיון הלכידה של לאון דגרל, מקים המפלגה הפאשיסטית בבלגיה וממנהיגי הנאציזם באירופה. יגאל מוסינזון היא בין חברי חוליית הלכידה.

סיפורי הרדיפה הקשים והמורכבים, תורגמו, באופן פרדוקסלי, לסיפורי הרפתקאות לילדים, בה נשזרו תכנים גזעניים ואלימים, כדוגמת עלילות חסמב"ה. סדרת ספרי הקומיקס הידועה של הרז'ה, "טינטין", המבוססת על דמותו של לאון דגרל, הכילה אף היא תכנים גזעניים ואנטישמים.

המפגש שנוצר בין הרז'ה, דגרל ומוסינזון, מצביע יותר מכל, על קלות היפוך התפקידים בין קורבן למקרבן ודן באופן שבו התעוררות לאומית טומנת בחובה האדרה של הלאום, לצד שנאה והדרה של האחר והשונה.

בשש סצנות אני מבקשת "לשחזר" את אירועי ניסיון החטיפה של לאון דגרל, בדמותו של טינטין, ע"י יגאל מוסינזון בדמותם של חוליית חברי חסמב"ה. התרחשות האירועים נשענת על חטיפתו של אדולף אייכמן.

כמו ההכלאה הסיפורית, בין המציאות והדמיון, כך גם הקונצפט העיצובי עושה שימוש באלמנטים מקוריים- מהטבע או מהעולם המסחרי לצד אלמנטים שנבנו כמיניאטורות, חסרות פרופורציה ומסוגננות. סיגנון האביזרים נשען על הפרטים המקוריים ממבצע לכידת אייכמן  ( דרכונים, כרטיסי טיסה, מצלמה, מפה, מספר רכב התפיסה ). הטכניקה לקוחה מתוך עולם הילדים, בשפה נאיבית לכאורה- בובות על בסיס עץ, חסרות מבע, המדגישה את רעיון "היד המכוונת" ואת חוסר האינדיווידאוליות של הפרט כחלק ממערך.

כמו התוכן הסמוי בסדרות המקור "חסמב"ה" ו"טינטין" שפת "השחזור" יוצרת את הפער בין התוכן והנראות.

לכתבה ב- xnet: http://www.xnet.co.il/design/articles/0,14563,L-3106487,00.html