כשסיימתי לכתוב את הפוסט הקודם שלי (סיפור נוסטלגי על ארטישוק) הרגשתי שעכשיו יש מקום לפרסם את הפוסט הזה שמתאר איך התגלגלתי למקצוע העיצוב.
גדלתי בבית תרבותי, עם חינוך ונימוסים של חוצלארץ. הרגלים גלותיים, מעט פולניים.
הוריי, ארבעת אחיותיי ואני הקטנה בחבורה - נולדנו באמריקה. חלקינו בארה"ב, חלקינו במקסיקו ועלינו לארץ בשנות השבעים מסיבות ציוניות לגמרי.
בבית לימדו אותנו לאהוב ולהעריך אמנות, אסטטיקה, מוסיקה קלאסית, ספרות ויצירה.
בשנות בי"ס היסודי אני זוכרת שאהבתי לצייר (יש ילד שלא אוהב?), בכל מקרה, אהבתי לצבוע חוברות צביעה עם צבעי עפרון בסבלנות אין קץ עם נטייה קצת אובססיבית "לא לצאת מהקווים".
בחטיבה אהבתי להעתיק דוגמניות ממגזיני אופנה אל מחברת הציורים שלי כשזכורות לי במיוחד תספורות האייטיז הלא סימטריות וצבעי השיער ההזויים שמשכו את תשומת ליבי וגם האפשרות "לאפר" בצבעי עפרון כראות עיני את פני הדוגמניות המצוירות.
כנערה שקטה, טובה ומופנמת, נדרשה סיטואציה לא מתוכננת כדי שיפול לכולנו האסימון שיש לי כשרון בציור.
הסיטואציה הזו התרחשה בזמן ביקור משפחתי במקסיקו, כעשר שנים אחרי עלייתנו לארץ.
ישבנו בסלון של סבתא שלי, ומתוך חוסר עניין בשיחת המבוגרים או סתם שעמום, לקחתי פתק ועט שהיה על יד הטלפון, התיישבתי על הרצפה מול סבתא שלי ומבלי שאף אחד יתעניין במעשיי פשוט ציירתי אותה.
למרות שציירתי אותה על פתק ועם עט כדורי, הציור יצא מאד ריאליסטי. אני מודה שהתרגשתי והפתעתי גם את עצמי. ריגשתי והפתעתי גם את הוריי. זה היה הרגע בו, עם עידוד וליווי שלהם הוחלט שאת הפוטנציאל הזה חייבים לממש!
אז נרשמתי לחוג ציור ונסעתי באוטובוס אחרי הלימודים בתיכון, פעמיים בשבוע, מצפון תל אביב לרעננה.
למרות שאני מודה שזה קונספט שנשמע לי היום קצת מוזר לנסוע מ"העיר ללא הפסקה", ללמוד ציור ברעננה, ברור לי שדווקא שם נטמן הזרע שהצמיח את המעצבת שבי.
נסעתי עד רעננה, שומעת שוב ושוב את הקסטה של טרנס טרנט דרבי בווקמן שלי (האייטיז כבר אמרנו?) עד ה"סטודיו" של האמן גבי בן ז'נו.
שם, בסטודיו של גבי, חזרה על עצמה לא מעט אותה תחושת סיפוק וגאווה שהרגשתי בסלון של סבתי במקסיקו. גיליתי את האהבה ליצירה שבאה מבפנים, את הסיפוק שקשה לתאר במילים כשאתה מסתכל בסוף השיעור על הבריסטול או הקנווס ומרגיש ממש ממש גאה שאתה ציירת את זה!
שם, בסטודיו של גבי שמעתי בפעם הראשונה את המושג שלא היכרתי: "גרפיקה".
הייתה זו חניתא בן ג'נו, אשתו של גבי וציירת גדולה ברשות עצמה, שאצלה למדתי להסתכל בעין, לתרגם ליד, ולרשום אובייקטים וקומפוזיציות בכל מני טכניקות, שהדליקו אצלי שוב ושוב את אותה תחושת סיפוק גדולה מהיצירה שלי.
בשיחה אחת שזכורה לי היטב, אמרה לי חניתא משהו בסגנון של "נראה לי שלך יתאים ללמוד גרפיקה..."
זה נאמר, ונשמר במגירה הנכונה במוח.
בכתה י"ב, נרשמתי לשיעורי ציור במוזיאון תל אביב ושם לאט לאט, נפתחה לה אותה מגירה במוח והבנתי למה התכוונה חניתא.
בשיעורים שבהם נדרשנו לצייר דברים ריאליסטיים, ברורים - חגגתי.
בשיעורים בהם נדרשנו לצייר מופשט - התייסרתי וסבלתי...
תנו לי להיות בשליטה עם עפרון, פחם או צבעי עפרון ואני ברקיע השביעי!
תנו לי לזרום עם צבעי שמן או אקריליק עם מכחול ואבדתי.
תנו לי קונספט, תנו לי סמלים ברורים להשתמש בהם, תנו לי להעביר מסר ברור! תנו לי משמעות לדברים,
עזבו אותי מדברים מעורפלים, לא ברורים, לא מובנים ומופשטים.
בצבא שירתתי קל"ב ובמשמרות, מה שאיפשר לי לעבוד שנתיים תמימות, בזמני החופשי על הכנת תיק עבודות בגרפיקה. אחד על אחד עם הנחייה של מעצב שהיה מורה בסטודיו של גבי, בניתי לי תיק עבודות איתו עברתי בבי"ס השונים לעיצוב בארץ, כדי לנסות ולהתקבל ללימודי עיצוב ממש עם שחרורי מהצבא.
וכך היה, שלושה חודשים אחרי שחרורי מצה"ל התחלתי ללמוד עיצוב גרפי בויטל.
בזמן הלימודים בויטל, במסגרת שיעור "טכניקות", העתקתי את הציור של סבתא שלי בשיטת חיתוך לינולאום.
אז חניתא וגבי, אם יוצא לכם לקרוא מילים אלה - אני חייבת לכם תודה ענקית!!!!.
בזכותכם בחרתי ונדבקתי בחיידק העיצוב.
"Design is a way of life, a point of view", עיצוב הוא דרך חיים, השקפת עולם
כך אמר המעצב האמריקאי הדגול פול רנד וצדק בכל מילה.